שדות הציד

הרעיון לפרסם ברבים את יצירי ראשי עלה כמפלט אחרון, לאחר שבחיי האישיים לא הצלחתי עוד להתמודד עם עוצמתם של הרעיונות ששוטטו להם בחופשיות בתודעה שלי.
אני, בחורה צעירה באביב חיי, מוצאת בסיפורים שאפרסם כאן פורקן.
הרי לממשם לא ניתן, אם כי מקצתם אמיתיים, חלקם בדיוניים וחלקם אמת בדיונית.
לכן בחרתי בכם, כמראה שתשקף את הזיותי.
זמן רב התלבטתי בנוגע לכותרת של הטור הזה. רציתי כי תוכלו למצוא כאן את הפנטזיה הפרטית שלכם, זו שמטרידה ואינה נותנת מנוח.
לכן, תארו לעצמכם כי אלו הם שדות הציד הנצחיים שלי, המקום בו נפשי מוצאת את שלוותה.
כולי תקווה כי תהנו מפירות החלטתי זו.

השמלה גרדה לי מההתחלה. לבשתי תחתונים לא מתאימים וזה הציק לי בירכיים.
אולי הלכתי מצחיק, אולי כל הזמן משכתי בשוליים הרחבים של הבד.
שתיתי ורקדתי וחייכתי ואכלתי ולחצתי ידיים וחייכתי עוד קצת והיה רעש ואנשים וילדים וכוסות עם קשית וכוסות בלי.

לכל הכיתות אותו הריח, של חומרי ניקוי ואבק. גיר ויזע.
החדרים מהדהדים בשיחות אינסוף ובתנועה בכיסאות.
לאור הניאון הבהיר הכל שטוח, הלוח בוהק בחזרה ומתריס בלובנו בעיניים.

הנה סיפור על מתכת. נוצצת, צוננת וכחולה ממתינה באפילה לתורה.
דוממה היא לעת לילה, נחה קלילות על הטבעות שמחזיקות אותה במקומה ומונעות ממנה לגלוש מטה.
חוליות חוליות עשויה המתכת, חובקות זו את זו באחידות אחיות הנושאות בנטל. מבריקות וקשיחות הפועלות בשרשרת, כל אחת בתורה מבקשת שלא להשבר.

על הספה המוכרת הוא נשכב ומרים רגליו, נזהר שלא ללכלך חלילה את הריפוד. הוא מתרווח כך כמה רגעים ומצפה שיתחילו.

השמש הכתה בכל הכח בחול הבהיר. מבעד לשמשה העולם נראה לבן ומסנוור, החול הבהיר המתוחם במים בהירים, מנצנצים בכחול מנוקד יהלומיהן של קרני השמש.
מבעד לזכוכית העולם שקט, רגוע, מושהה באור השמש העז כאילו הזמן זז לאט יותר והנוף לא משתנה, האוויר לא נע ואין דבר שלא לוהט עד רתיחה תחת השמים.
החום הכבד שכנע אותה שלא לצאת היום אז היא מתחפרת בקרירות החדר הממוזג, קוראת ספר או סתם מסתכלת החוצה. היא יודעת להעביר ימים רבים של בטלה.

על המדרגה הראשונה הוא יושב ומחכה. כמו כלב שאיבד את בעליו, ממתין באמונה עיוורת שישובו.
מי יודע כמה זמן הוא כבר שם, ממתין על הצעד הראשון בדרכו אליה.

שום דבר לא מפריע את תקתוק המקלדת בשעה כזו של היום.
הרעש המונוטוני של האצבעות של המקשים מכניס אותי לטראנס של עבודה, כמו מכונה משומנת מתקתקת ללא לאות.
אני כל כך שקועה בנעשה מולי שאני לא שמה לב לשעה.
דפיקה בדלת מקפיצה אותי, הזכוכית העבה מעממת את הקול לכדי מכה יחידה.
אני קמה ממקומי וניגשת לדלת. אתה עומד שם, נשען על המשקוף הרחב באגביות חיננית ונינוחות מעוררת קנאה.

There I was, in my best heels and garments, walking away from you.
After so much words, now just a lost breath in the open.
After so much of close to nothing, you trampled with your vacillate feet over what was almost something.

ולפתע, כרעם באוקטובר, אתה מגיע
לא אכחיש.. אני ממתינה מזה זמן רב.
לא אכחיש, יש בי, איך לומר, מחסור חמור בסבלנות...

יש ללמוד את אמנות הציפייה.
להתכונן מבעוד מועד, לא להשאיר שום דבר ליד המקרה.
להתחיל באמבטיה ארוכה וחמה, להעסיק את הראש בזוטות , לצאת להתרענן בין הבריות.
להמשיך בהתלבשות נלהבת, מול המראה, נסיונות כנים להיות יפה.

על מה בוכות האיילות בלילות? כמגדל מסור הן מתבוננות כיצד אתה לא פורח אלא נובל.
שורשיך נטועים כה עמוק בצער שמי ידע מה מקורו, וכטפיל העצב מתנחל בכל נים ומשתק כל נצר של צמיחה.

יום אחד ביער נתהלך. שלובי ידיים נפסע בינות לעצים ועל השרכים המרפדים רגלינו.
יום אחד ביער נתהלך, קשובים לצלילים ולהמיית הצפורים. נשמע כל אחד בדרכו את החיים הפרושים לכל כיוון.
יום אחד ביער נתיישב, ונצפה יחד בעולם שסביבנו.

Its night outside. The silence that comes along with the dark suffocates the city.
Covers it all with its thick black nothingness, same thing in the air that makes me happy when I walk alone at night.
Gives me the feeling that I’m the only person on the face of the planet.

And this i say, in the shape of things to come.
If we follow that road, if we dare to take the diving jump into the deep end of life.
Then there are some things you might need to know.
Please notice you are being pre-warned.