שדות הציד

שום דבר לא מפריע את תקתוק המקלדת בשעה כזו של היום.
הרעש המונוטוני של האצבעות של המקשים מכניס אותי לטראנס של עבודה, כמו מכונה משומנת מתקתקת ללא לאות.
אני כל כך שקועה בנעשה מולי שאני לא שמה לב לשעה.
דפיקה בדלת מקפיצה אותי, הזכוכית העבה מעממת את הקול לכדי מכה יחידה.
אני קמה ממקומי וניגשת לדלת. אתה עומד שם, נשען על המשקוף הרחב באגביות חיננית ונינוחות מעוררת קנאה.

There I was, in my best heels and garments, walking away from you.
After so much words, now just a lost breath in the open.
After so much of close to nothing, you trampled with your vacillate feet over what was almost something.

ולפתע, כרעם באוקטובר, אתה מגיע
לא אכחיש.. אני ממתינה מזה זמן רב.
לא אכחיש, יש בי, איך לומר, מחסור חמור בסבלנות...

יש ללמוד את אמנות הציפייה.
להתכונן מבעוד מועד, לא להשאיר שום דבר ליד המקרה.
להתחיל באמבטיה ארוכה וחמה, להעסיק את הראש בזוטות , לצאת להתרענן בין הבריות.
להמשיך בהתלבשות נלהבת, מול המראה, נסיונות כנים להיות יפה.

על מה בוכות האיילות בלילות? כמגדל מסור הן מתבוננות כיצד אתה לא פורח אלא נובל.
שורשיך נטועים כה עמוק בצער שמי ידע מה מקורו, וכטפיל העצב מתנחל בכל נים ומשתק כל נצר של צמיחה.

יום אחד ביער נתהלך. שלובי ידיים נפסע בינות לעצים ועל השרכים המרפדים רגלינו.
יום אחד ביער נתהלך, קשובים לצלילים ולהמיית הצפורים. נשמע כל אחד בדרכו את החיים הפרושים לכל כיוון.
יום אחד ביער נתיישב, ונצפה יחד בעולם שסביבנו.

its night out side. the silence that comes along with the dark suffocates the city.
covers it all with its thick black nothingness, same thing in the air that makes me happy when i walk alone at night.
gives me the feeling that im the only person on the face of the planet.

And this i say, in the shape of things to come.
If we follow that road, if we dare to take the diving jump into the deep end of life.
Then there are some things you might need to know.
Please notice you are being pre-warned.

לפעמים כל מה שצריך זה כסא אחד.
יחידת ריהוט חסרת משמעות כשלעצמה אבל אינדיקטור חשוב ביותר לטווח הארוך.
אם אני מתיישבת על כסא, ועדיין מרגישה אותך חודר אלי מאתמול בלילה, סימן שגם אתה נהנית...

חצי ישן חצי חרמן, אתה חמים ונעים מתחת לשמיכה ואני שמחה להיות שם.

התעוררתי. פתחתי עיניים.
אני לבד במיטה. למה אני לבד במיטה?

לא תיארתי לעצמי כמה מוזרה יכולה להיות תקופה בחיים.
קצת יומרני בעיניי לחלק את חיי הקצרים סך הכל לתקופות בעלות השפעה או השלכות ארוכות טווח, אבל כנראה שזה מה שהן.
איך מסמנים תקופה? זמן התחלה וזמן סוף? מנקודה א' לנקודה ב' ?
המרווח שבין הקשרות לבנאדם א' לאדם ב'? או שזה עניין סובייקטיוי וניתן להחליט שרירותית על סמן ימני ומשם והלאה?
איך מגדירים תקופה רעה? בהרגשה? בתוצאות? לפי כמות הפרטנרים שהעברתי?
כל שאני יודעת הוא שכרגע זו בטוח לא תקופת שיא, גם לא תקופת שיפור או התקדמות. יותר כמו שקיעה במקום.
לא להתקדם לשום כיוון, רק להתקע עמוק יותר ויותר באותה נקודה בדיוק.

שחור ומאיים תהיה. שומר הסף שלי.
עשוי ללא פחד, ללא מצפון.
הלהבות בעיניך יספרו על זוועות העולם הממתין מעבר לפתח.

סליחה?.. אפשר רגע?
אממ.. היי לך. מה שלומך? מסתדר?
יש לי שאלה... רוצה לבוא אליי?
חשבתי על תכנית אמנותית מיוחדת במינה!
הייתי שמחה לשתף אותך ברעיונות שלי...